רגע לפני שאני לוקחת עוד כדור שינה ואופטלגין. ומנסה להירדם אבל בעצם חושבת על מה שאני רוצה לכתוב ולא יכולה כי יד שמאל שלי לא מתפקדת כבר לא יודעת כמה זמן. זמן הפך להיות מילה חסרת משמעות בשבילי מהבחינה שאין לי מושג איך החודשים עוברים והעונות מתחלפות בלי שאשים לב…. ובתוך כל זה עומרי גדל וצריך להתנהג אליו בהתאם לגילו ולשינויים שהוא עובר. ילד מדהים שלי.
בדף הזה רציתי לספר את הסיפור של המלנומה שכרגע הרסה לי ולנו את החיים. אני מקווה שאצליח לכתוב כמו שהצלחתי לספר לעו"ס זרה לגמרי אבל נחמדה שכנראה יודעת את העבודה שלה והצליחה להוציא ממני את הסיפור כמעט מההתחלה (וגם הייתי סטלה מהטיפות קנאביס..).
אז מסתבר שהכל התחיל לפני 9 שנים פחות או יותר. למדתי בתל חי, הייתי חברה של אלון והכל היה טוב ויפה רוב הזמן. אלון ואני היינו רבים המוןןן אבל הוא אהב אותי מאוד בזמן הזה וגם אני אותו. אחרי שהוציאו לי נקודת חן קטנה שגירדה לי (מלנומה) הייתי צריכה להכנס לניתוח ולהרחבה לראות שאין גרורות. הייתי בת 22 פחות או יותר. לא מבינה כלום מהחיים שלי. עושה מה שצריך לעשות וזהו. אני זוכרת שגם אמא של אלון באה לניתוח. הכל עבר בשלום. אמרו שנקי. נשארתי עם צלקת מזעזעת והלכתי לדרכי והמשכתי בחיי.
נכון.. אי ידיעה אינה פותרת מעונש. אבל בכל זאת.. וכעבור 9 שנים.. זה מה שקרה לי. הנורא מכל. מלנומה. אבל הפעם גרורתית. מי ידע שקיים דבר כזה?? מי חשב??
איך הכל קרה? הגילוי המאוחר?
אני מאשימה רק את עצמי. התנתקתי מעצמי מזמן. לא יודעת אם אי פעם הייתי מחוברת לעצמי. תמיד הייתי עסוקה בשטויות ותוך כדי התרחקתי. אבל על זה אני אכתוב בדף אחר…
מה שקרה שבזמן של ההיריון של עומרי היו לי תופעות של הפסקות בדיבור. זה לא קרה הרבה אבל קרה. הפעם הכי חזקה הייתה שהרצתי מול הקבוצה בסדנת סטאז' ונתקעתי. במשך כמה שניות לא הצלחתי לדבר וכולם חשבו שזה מהתרגשות… אני חשבתי שזה הורמונים… טיפשות לשמה.. אבל בהמשך הסיפור תהיה עוד הרבה טיפשות כי מסתבר שלהיות מנותקת מעצמי ומאנשים יכול ומוביל להרבה טיפשות וטעויות.
בשעה טובה עומרי נולד, החלום שלי התגשם והפכתי לאמא לתינוק מדהים שהתאהבתי בו מהרגע הראשון וכך גם כל התופעות נעלמו. אני לא זוכרת הרבה מהזמן של אחרי שהוא נולד.. אני זוכרת שלא הצלחתי להניק, שהייתי המון ורוב הזמן איתו לבד, שלא נתתי למוטי לעשות כלוםםם ושעשיתי הכל בכל מה שקשור אליו. יצאנו מעט מאוד מהבית וכשעשינו את זה, זה היה לי מאודד קשה פיסית ונפשית. הייתי כל הזמן עייפה וחזרו התופעות של ההפסקות בדיבור. הייתי בטוחה שאני בדיכאון לאחר לידה ושהכל הורמנלי.
שיתפתי את דר דן. היא אמרה שיכול להיות שזה דיכאון אבל בגלל ההפסקות בדיבור נתנה לי הפניה לנוירולוג- הנוירולוג נתן הפניה לאי אי ג'י ולסיטי מוח. עשיתי אי אי ג' יצא תקין. סיטי עשיתי רק אחרי שהפסיכיאטרית שקבעתי אליו אמרה שזה תנאי לבוא אליה. (בתוך כל זה עבדתי, סיימתי הסטאז', הסבתות עזרו, הייתי חוזרת ככ עייפה ורק קיוותי שעומרי ישן וכך גם אני..)
והנה אני מגיעה לנקודת המפתח:
איפשהוא בחודש אוגוסט… 2.8.16:
הכל קרה באותו יום: יום לפני שהלכתי לפסיכיאטרית התקבלו תוצאות של הסיטי. אני לא הצלחתי לראות בגלל תקלה. כשהייתי אצל הפסיכית היא לא הסתכלה על התוצאות אלא רק הקשיבה לי ובסופו של דבר גם אותה כמו את עצמי ועוד הרבה אחרים, שכנעתי שאני בדיכאון לאחר לידה. חזרתי הביתה ומיד דר דן התקשרה שאבוא אליה לדבר על הסיטי. ממנה עוד יצאתי אופטימית. אכלתי בורקסים שקניתי מחוץ לפסיכית, שלחתי את אמא שלי הביתה ונסעתי עם עומרי לקניון בהרצליה לפגוש את נטלי וויקי.
בימים האלה כמו בימים הקודמים הרגשתי לא טוב, הרבה בחילות וכאבי ראש בעיקר. ואפילו הפסקה בדיבור למשך יותר מדקה עם מוטי בערב ממש שבץ.. שכמובן התעלמתי מהם והתעסקתי רק בעומרי. דר דן אמרה שחייבים אם אר איי ונוירולוג כי זה מן הסתם לא התחום שלה.
עם התוצאות של האם אר איי חיפשתי את הכי טוב באיזור שלנו (מנהל מחלקה בברזילי). והגענו אליו הביתה בערב במצב שאני מרגישה שאני חייבת אישפוז מרוב שאני לא מרגישה טוב.
(אני לא בטוחה לגבי מתי עשיתי את האם אר איי) אבל הנוירולוג הזמין אותי אליו הביתה לאחר ששלחתי בנייד התוצאות.
לאחר שהוא בדק וחקר הוא סבר שבמדובר בזיהום במוח. אמר לבוא בבוקר להתאשפז אצלו במחלקה לזמן בלתי מוגבל.
בבוקר הכל התהפך. הוא חזר עם אבחנה חדשה. מלנומה גרורתית. ביום הזה חשבתי שזה היום הנורא בחיי. בכיתי ללא הפכה במשך יום שלם, התקשרתי למנהלת שלי, לענת בדרמתיות לאחר שעשו לי שיחה שיכול להיות שזה הסוף. בהתחלה הייתי במחלקה הגריאטרית עם שתי זקנות: אחת רוסיה ואחת פרסיה.. שניסו להרגיע אותי. אח"כ עברתי לחדר עם בחורה צעירה, יפה, לומדת נטרופותיה, מאורסת שאבא שלה בא והם הצליחו להכניס בי תקווה. דיברנו על הרב פירר ועל תאילנד ועוד דברים טובים ומשמחים.. אבל לצערי מאז הרבה דברים התדרדרו…
מברזילי שלחו אותי לתל השומר. הלכתי לפרופ שכטר התחלתי להיות מטופלת במכון אלה אצל דר גיא. בזלבוראף. הרגשתי טוב. אבל עדיין הייתי לבד ומרוחקת מעצמי ומכולם. לא חקרתי מה צריך לעשות הלאה. הייתי בטוחה שזהו- התרופה הזאת מצילה אותי ושוכחים מזה. לא חשבתי שאני נכנסת לרכבת הרים. אני ומוטי ועומרי. וכל המשפחה. פתאום התחילו תופעות- פרכוסים ביד שמאל, גמגום, בחילות.. התחלתי טיפול חדש. איפי ניבו.
אני מתחילה לקצר במילים.. התעייפתי.. מאוחר.. אבל אני רוצה שזה יהיה כתוב.
עשיתי שני טיפולים. הרגשתי החמרה בפרכוסים ובתופעות. עשיתי פט סיטי בתל השומר. באותו יום התקבלו תוצאות. (נדיר). באותו יום גיא יצא לחופשת לימודים. באותו יום האחות יעל, שמרוב שלא תרמה כמעט שכחתי את שמה, ילדה ויצאה לחופשת לידה. באותו יום צביאלה המזכירה לא הייתה. ואני התעקשתי לראות את גיא ואת שכטר ולשניהם לא היה זמן. הרגשתי שעולמי נחרב. התרופות לא עובדות והסרטן מתפשט כהוגן. מי היה מאמין על כזאת התפשטות בתוך חודש וחצי לאחר שהיה שיפור משמעותי???
מכאן כבר הכל מבולבל לי.. הלכתי הלוך ושוב ולמיון בשיבא בגלל התופעות והפרכוסים. אבל גם שם דר שפירא עשתה לי את שיחת "יתכן שזה הסוף ותכיני מה את רוצה להגיד למשפחה.." ושלחה אותי למיון ל7 שעות!!!!!!!!! אמא שלי ואני היינו באותו יום שעות 12 בב"ח.
ואני אמרתי שאליה אני לא חוזרת. בקבוצה של מלנומה בפייס קראתי על פרופ מיכל לוטם בהדסה ובאותו יום נוראי קבעתי אליה תור לעוד שבוע. הייתה לנו פגישה של שעתיים שאני חושבת שלאחריה היא שלחה אותי לאשפוז.
כמו ברכבת הרים. הספקתי להתאשפז שם (בהדסה) לא יודעת כמה פעמים. הכל מבולבל. אבל אני אלחם בכל הכוח. משהו חייב לעבוד: ניבו, טפינלר, הקרנות שעשיתי. זה כרגע הטיפולים שאני מקבלת ואני מרגישה לפעמים טוב כמו עם הזלבוראף. לוקחת הרבההה תרופות וקנאביס אז גם בסטלה הרבה. הכי מציק זה הגידולים-גושים שיש בראש. מחכה לעשות פט סיטי כדי לדעת מה המצב באמת.
בתקופת הזלבוראף הייתי לוקחת המון תוספים ושומרת על תזונה עכשיו לא. גם מחשש של התנגשויות וגם כי הגוף פשוט אכזרי ורוצה מה שאסור לו. אני צריכה למצוא מצד אחד ליהנות מהאוכל ומצד לתת לא דברים בריאים.
ולהמשיך ולבדוק איך יוצאים מהסיוט הזה. איך???? חייב להיות משהו!!! אני מוכנה לעשות הכל. לסבול. לכאוב. להתחזק. להיענש. כלללל מה שצריך. העיקר להוציא אותנו מהמצב הזה! וטובה שעה אחת קודם.
שמרית כותבת 28.4.2017
שמרית אהובה שלנו,
שוב נקרע הלב לקרוא את מה שכתבת. לאורך כל התקופה מאז אישפוזך בברזילי, האמנת בכל ליבי וכך גם אמרתי לך: את תצאי מזה, לא יכול להיות אחרת, משהו חייב לעבוד!!!! את צעירה ויש הרבה דרכים ופתרונות והרבה אנשים יצאו מזה וחיים עם זה.
לא מגיע לך משהו אחר, לא מגיע לעומרי ולא מגיע למוטי. אבל המציאות הראתה אחרת.
הלב בוכה והדמעות שוטפות.
לא נשכח אותך לעולם.
חסידה