לשמרית
עברה שנה ואת לא כאן אני מסתכל על עומרי והוא מזכיר לי אותך. אני רואה שאת לא איתנו כאן קצת יותר משנה. זה קשה לי מאוד שאת לא כאן, לכולם לא קל שאת לא פה.
אני זוכר שהיינו הולכים מהבית הקודם בפרטיזנים ברגל עם האחים ואיתי למיני גולף ליד צמרות. אני זוכר שהיית באה אלינו הביתה והבאת כל-מיני חומרי יצירה והינו מכינים ביחד.
זוכר שהיית חברה של אלון בשבתות ביחד בנהר בטיול.
כשנולדתי הייתי איתך, בידיים שלך, אני זוכר את הפנים שלך, זוכר את הקול שלך. חברה שלך סיפרה שישנתי איתך בבית של סבתא וחברה שלך ישנה אצלך ובבוקר חברה שלך שמעה בכי, היא חשבה שזה מהגן שליד הבית. היא פתחה את הדלת וראתה שזה אני בוכה. בקשתי ללכת הביתה.
חברה שלך העירה אותך, אמרה "שליאור בוכה". אמרת שצריך לקחת אותו הביתה.
זוכר שעומרי הסתכל בתמונות שלך איתי ועם מוטי, הוא מצביע עלייך ואומר "אמא".
היית בשבילי כמו אמא שנייה, אהבתי אותך מאוד.
אני מצטער שאת לא כאן איתנו.
זה נורא קשה לי ולאמא ולניתאי והדר, כי את קרובה אלינו מאוד כמו אמא שנייה, אוזן קשבת שהייתי מספר לך סודות שלא ספרתי להורים.
תמיד עודדת אותי ברגעים קשים. באזכרה עלינו לקבר שלך, כולם אמרו מילים , הקריאו מכתבים ואני לא יכולתי לדבר ועכשיו אני כותב לך את המכתב הזה, כי את מאוד חשובה לי וחסרה.
בסוף כשכולם הלכו נשארתי עם ההורים ליד הקבר, שמתי את הראש על הציון ורציתי להגיד כמה מילים ולא הצלחתי, הדמעות לא הפסיקו לרדת כי את כל כך , כל כך, חסרה לי.
אני זוכר שהייתי אצלכם בפעם הראשונה כשעומרי היה בידיים ושיחק איתך, רצית שהוא יגיד "אמא". כשהלכת שנייה למטבח הוא אמר "אמא", לא שמעת את זה וכשחזרת סיפרתי לך שהוא קרא לך "אמא".
כשקיבלתי את הבשורה הלב שלי נשבר.
שמרית אני מתגעגע אלייך מאוד.מאוד…….
ליאור אוהב המון