שימי, חברת ילדות אהובה שלי!
עברה שנה!
לא יכולה לדבר או לחשוב עליך בלשון עבר.
כל התקופה האחרונה מציפה בי המון זכרונות משותפים שלנו: לילות ללא שינה שכללו פטפטת אינסופית וריכולים, ימים שלמים בבריכה עם אוממא וחברים, יציאות לעיר, אוסף של תמונות ואלבומים שהיינו מכינות, ארוחות ערב משמינות – כמה כיף היה לנו… כמו אחיות. לא משנה כמה זמן עבר ממפגש למפגש, תמיד היתה שם תחושה של חברות טובה ואמיתית.
אני חושבת עליך המון ומנסה להבין איך זה אפשרי בכלל שאת לא פה. פתאום קולטת שלא נוכל לצבור עוד חוויות משותפות..
אני מוצאת את עצמי כל הזמן חוזרת להתכתבויות האחרונות שלנו שמעלות לי חיוך ומשמחות אותי.
במקביל, עדיין מנסה לעכל את גודל האסון – זה לא נראה לי הגיוני שזה קרה ושאת לא איתנו עוד.
איך יכול לקרות דבר כזה לבחורה כל כך צעירה, טובה, מצחיקה, עם לב גדול ועם כל כך המון רצון לטרוף את העולם?! עצוב לי נורא! עצוב לי שאת כבר לא פה ושלא נוכל להיפגש עוד לסושי ולדסקס על החיים ושתחייכי את החיוך שלך ותגידי ״אל תדאגי, הכל יסתדר״ כמו שאמרת לי במפגש האחרון שלנו.
מצטערת שלא הייתי שם יותר בשביל לצבור יותר חוויות ויותר זמן איכות איתך.
שימי, נוחי פשוט נוחי על משכבך.
אוהבת ומתגעגעת
חגית